רישא וסיפא המבואר על התורה - רבי דוד אביחצירא זצ"ל.
מהדורה מפוארת עם ציונים והוספות רבות. בהוצאת עוז והדר. מהדורת הוברפלד.
הספר רישא וסיפא לרבינו דוד אבוחצירא זצ"ל הוא חיבור מיוחד על פרשיות התורה שבו שוזר המחבר את תחילתה של הפרשה לסופה, ובונה עליהן תילי תילים של לקחי מוסר ודרושים נשגבים. בדבריו גילה את הסודות הטמונים בתחילת הפרשיות ובסופם או בסמיכות סוף פרשה לתחילת הפרשה שלאחריה.
במהדורה מפוארת זו נוספו הביאורים:
בינת רישא וסיפא בו יבוארו דבריו בטוב טעם, על דרך הפשא ויתפרשו הרמזים והסודות, ועומק הכוונה בדבריו.
ילקוט עין רישא וסיפא - מאסף עשיר של מקורות לדבריו, מאמרי חז"ל שהובאו באמרותיו, ליקוטים נרחבים משאר ספריו, הארות והערות בכוונתו, סדורים להפליא וערוכים בשפה ברורה ונעימה.
רישא וסיפא המבואר על התורה - רבי דוד אביחצירא זצ"ל.
חנות "ספרי קודש" זול ספר
תולדותיו מתוך וויקיפדיה
הרב דוד אבוחצירא (תרכ"ו - י"ד בכסלו תר"פ, 1866 - 1919) ממנהיגי הקהילה היהודית בתאפיללת שבמרוקו. הוצא להורג במרוקו, בידי מנהיג מקומי, בי"ד בכסלו תר"פ (6 בדצמבר 1919).
הרב דוד אבוחצירא, בנו הבכור של רבי מסעוד אבוחצירא, נולד בשנת תרכ"ו (1866) בעיר תאפיללת שבמרוקו בשיא תקופת הנהגתו של סבו רבי יעקב אבוחצירא. למד תורה מסבו, ונודע כעילוי. לאחר פטירת סבו קיבל אביו את הנהגת הקהילה והישיבה. באותן שנים עסק רבי דוד לבדו בתורה, נהג במנהגי פרישות, ולא התערב בהנהגת הקהילה. לאחר פטירת אביו רבי מסעוד בשנת תרס"ח (1908), בגיל 42 קיבל על עצמו רבי דוד את הנהגת הקהילה, אולם פחות משנה לאחר מכן חילק את סמכויותיו לקרובי משפחתו: דודו, רבי יצחק אבוחצירא נטל על עצמו את הניהול הכספי של הישיבה. בן דודו רבי אליהו אבוחצירא היה אחראי על הקשר בין הקהילה היהודית לממשל המרוקאי. אחיו הבבא סאלי, שהיה באותו זמן בן שמונה עשרה, מונה לראש הישיבה.
מאז, שנת תרס"ט (1909) ועד סופה של שנת תרע"ד (1914), הסתגר רבי דוד עם חמיו רבי אליהו ועם חברו רבי משה תורג'מן בעליית הגג של ביתו, שם התבודדו, עשו תעניות וסיגופים ולמדו יומם ולילה את תורת הנגלה והנסתר. הסתגרותו ופרישותו הפכה את רבי דוד עוד בימי חייו לדמות נשגבת. על אף שבני הקהילה היהודית בתאפיללת כמעט ולא ראו את רבי דוד בזמן זה, הם המשיכו להחשיבו כמנהיגם. בקרב יהודי מרוקו מכונה רבי דוד בכינוי 'עטרת ראשנו'.
רבי דוד התחתן והתאלמן פעמיים, ונולדו לו שמונה בנים. כל בניו למעט הצעיר שבהם נפטרו עוד בחייו. על אף שסבל ממחלות רבות, היה ידוע כאדם שמח שאף עודד אחרים.
מהנהגותיו
נמנע מלצאת אל הרחוב. בית מדרשו והמקווה שלו היו בביתו. כאשר היה יוצא לרחוב, לא היה מהלך ברחוב אלא מדלג מגג לגג, ובאותה שעה היו מכריזים לבל תהין אישה לצאת מפתח ביתה עד אשר ישוב לביתו.היה צמחוני, צם פעמים רבות ובכלל מיעט לאכול.לא ישן על מיטה אלא על כיסא.
מדי בוקר לפני לימודיו היה מסתגר בחדרו, ושם היה נכנס בתוך ארון קבורה ומכסה עצמו באפר על מנת לזכור את יום המיתה ולהתגבר על יצר הגאווה.
בשנת תרע"ז (1917) כבש צבא צרפת את מרוקו. הערבים התארגנו בראשות מולאי מוחמד בן קאסם ונלחמו בצרפתים. לאחר תקופה ארוכה נסוגו הצרפתים. מולאי מוחמד נלחם אז מול משפחת המלוכה המרוקנית, הרגם ותפס את כס השלטון. בשנת תר"פ (1920)הוציא גזירה להרוג את כל היהודים הדרים במחוז תאפיללת, בטענה שהם קושרים קשר חשאי עם הכובש הצרפתי על מנת לגרש את שלטון המורדים בראשותו.
על מנת להגביר את החרדה לא פרסם תאריך לביצוע הגזירה. בשבת י"ד כסלו תר"פ (דצמבר 1919) לבש רבי דוד בגדי חול שחורים במקום בגדי השבת הלבנים שאותם נהג ללבוש. בשבת בצהרים החל מולאי מוחמד לרכז את יהודי האזור, על מנת להוציאם להורג. החיילים של מולאי מוחמד הקיפו את המלאח וגרמו לפחד רב. אז החל רבי דוד לעודד את הקהילה, באומרו כי התפלל לריבונו של עולם שבמקום שיהרגו כל אנשי הקהילה, ימות רק הוא עצמו. לאחר שהתקבצו כל היהודים אל הכיכר המרכזית, שיכנעו יועציו של מולאי מוחמד אותו שכדאי לו להרוג רק את רבם של היהודים, מאחר שאם ימותו כולם לא יוכלו לגבות מהם מיסים ותשלומים אחרים.
מולאי מוחמד ציוה לקחת את רבי דוד ואת שני עשירי העיר רבי יצחק בן שמחון ובנו רבי דוד למפקדתו של מולאי מוחמד, הציב את גופם מול לוע של תותח וירה משם פגז. לאחר מותו גזר מולאי מוחמד כי אסור להתאבל על מות רבי דוד, ומי שימצא מתאבל יוצא גם כן להורג.
מספר ימים אחרי הריגתו של הרב אבוחצירא הועברה גופתו אל ראשי הקהילה, והוא נקבר בלוויה צנועה שאף בה בלשו חילי המורדים לבל יעיז איש להתאבל ולבכות על רבי דוד.
ספריו
פתח האהל - על התורה
שכל טוב - על ענייני מדרש ומוסר
רישא וסיפא - המבאר את הקשר שבין סיומה של כל פרשה לפרשה שאחריה
